לעיתים כדי לתת מקום לאחר (כפי שהבנו אתמול ) עלינו לצמצם את עצמנו , אך האם לצמצם את עצמי אומר להקטין את עצמי?
האם אני נוהג להקטין את עצמי או את האחר בעת שיחה או ויכוח?
האם קשה לי לוותר על הבמה?
לחלוק אותה עם עוד מישהו?
אתמול בדקנו את חסד שבהוד והבנו שעלנו להכיר באחר על אף היותו שונה,
לתת לו מקום קראנו לזה.
נכון, זהו מקום לא פשוט, לוותר על הצורך שלנו בהכרה ובשליטה
ולאפשר אותה למשהו אחר ...אכן דבר מורכב,
ומה שיכול לעזור לזה זו ההבנה שכל אחד מביא אתו משהו מיוחד משלו,
שדווקא השותפות המחברת בין אנשים שונים יוצרת שלם אחד יפיפה.
פעמים רבות נראה לנו שאנו הצודקים במיוחד כשמידת הגאווה עולה והענווה יורדת.
אז אנו בטוחים שהערכים שלנו הם הנכונים,
שהאמונות שלנו מדויקות וכשאנו מתעקשים על דרכנו ודעתנו,
זה ממש לא סתם, כי יש צדק רב מאחורינו... אך האמת היאשאנו לא תמיד עוצרים לשאול את עצמנו:
האם זו האמת היחידה שקיימת?
האם ישנה זווית ראיה נוספת שהיא נכונה לא פחות?
עצם ההבנה והידיעה שאיננו מושלמים היא זו שעוזרת לנו להגביל ולדייק
את עצמנו כפי שדורשת אנרגית הגבורה.
ההגבלה (גבורה) תעזור לנו לראות ולהודות (הוד) שלא רק אנו המושלמים והצודקים,
וכשנודה (הוד) בזה לא יהיה לנו צורך להשליט בכוח את רצוננו,
לפעול בתוקפנות כדי לדכה אחרים,
וכמובן לא יהיה צורך לרצות לשנות אותם ולהתאים אותם לצרכינו.
כי תמיד נזכור להיות בענווה ולהפגין כבוד לאחר.
נקודה להתבוננות: היום עת אנו בוחנים את אנרגית הגבורה שבהוד נרשום במחברת המסע
עד כמה קל או קשה לנו:
לזוז הצידה
לא להשתלט על המרחב
לא להבליט את עצמנו
לצמצם את עצמנו כדי לתת לאחר מקום.
או לחילופין, עד כמה אנו זקוקים להכרה וממהרים להשתמש באנרגיה של דיכוי והשפלה כדי שלא יערערו את השליטה שלנו.
האם אנו חושבים שאנו טובים יותר מהאחרים ומתנהגים כך?
וכמובן איך אפשר בלי לבחון מה המחיר שאנו מוכנים לשלם עבור כל אופציה.