היום עשרים ושישה יום לעומר, היום נתבונן בהוד שבנצח.
האם אתם יודעים להרפות ולשחרר לפני שאתם נשברים או אחרי?
ספירת הנצח הפגישה אותנו עם הניצחון המוזן מאומץ והתמדה.
אתגרי החיים המפעילים אותנו בכל רגע,
מפגישים אותנו עם האגו שלנו השואף לניצחון, לעתים בכל מחיר ומאבק.
היום עת אנו מתבוננים בהוד שבנצח נפגוש את מידת הענווה ואותה נשלב בניצחון.
היכולת להתכופף בזמן הנכון בסופו של דבר שומרת על הישרדותנו.
דוגמה נפלאה לכך היא העץ שבזמן סופה אם לא יכפוף את צמרתו ישבר,
כך היא הענווה, אין בה וויתור על האומץ, או על כוח ההתמדה
אלא להפך, זו ידיעה פנימית עמוקה של ההבנה מתי להרפות, זו עמדה של כוח ולא של פחד או חולשה.
למה אנו חוששים להרפות ולסגת למה להתכופף נחשב דבר משפיל?
אכן העיסוק שלנו כל השבוע היה בניצחונות ובהיבטים השונים שלהם
אך לעומת זאת לא בדקנו את המשמעות של הכישלונות או האכזבות שאנו חווים והפחד שלנו מהם,
וכמה מאמץ או הימנעות אנו משקיעים כדי לא לפגוש אותם.
האם הרגשתם פעם מאבק שבו החלטתם לא להשתתף כי הבנתם שיהיה זה מאבק מיותר,
שאין בו ניצחון אלא להפך תוצריו לטווח הארוך יהיו בסופו של דבר כשלון לכל הנוגעים בדבר.
לא תמיד אנו זוכרים שעצם היכולת לסגת ולהרפות
מאפשרת לנו גם להיפרד ממאבק מיותר שאינו עוזר לצמיחתנו האישית או ההדדית,
וכמובן היכולת להרפות מאפשרת לנו לא לאחוז בטראומות שימשיכו לנהל את חיינו.
לצערנו, לא תמיד אנו זוכרים להרפות מאכזבה והיא ממשיכה להשאיר אותנו תקועים בעבר
במקום לאפשר לנו לנוע הלאה
כמו עץ בשלכת שהישיר את עליו
ומפנה את עצמו לקראת פריחה מחודשת ופירות.
נקודה להתבוננות
היום ולאורך המחר עת אנו מתבוננים בהוד שבנצח.
עד כמה לאגו חשוב לנו לנצח בכל מחיר, כי הניצחון הוא המהות ולא תוצריו?
נבחן היכן אנו עדיין אוחזים בכאב ישן מניצחון או כשלון, מאכזבה שלא שוחררה, וקשה לנו להרפות מהם?
האם אנו יודעים לסגת?
האם אנו יודעים לא לשתף פעולה במאבק ? לשתוק, להתכופף , לא להשיב מלחמה ובכך לאפשר לסערה לעבור?
האם אנו מזדהים עם כל פגיעה והאגו הוא שמנהל אותנו?
האם אנו זוכרים שאם אנו רוצים פריחה מחודשת ופרי עלינו להסכים להיות בשלכת?
לעיתים מערכות יחסים משנות את פניהן, קרבה מאד גדולה הופכת לריחוק,
מאבק נכנס ומחרב את השותפות, הסיבה איננה חשובה,
החשוב הוא ששניים שראו את העולם עין בעין רואים אותו אחרת פתאום,
והדרך הופכת למאבק קורע במקום מגשר ומצמיח. למה? כי האגו נכנס, כי הצורך לכפות דרך, לכפות צדק הופך להיות אגרסביות.
לא תמיד יש טעם להיאבק, לעיתים הניצחון מתגלה בסופו של דבר כניצחון של האגו אך הפסד של משהו בעל משמעות בחיים.
ולעתים בדיוק להפך.... היכולת לשחרר ולהרפות היא זו המאפשרת את החזרה לחיים והפריחה המחודשת.
וכשאני מוותרת על מאבק, מדוע אני מוותרת האם מפחד, חוסר אונים או מכניעה המגיעה מהבנה שאין טעם במאבק,
שסיבתו לא משרתת שום דבר טוב בעבורי וגם לא בעבור הצד האחר הנאבק בי.
האם לאחר מאבק אתם מצליחים לנוע קדימה? או נשארים מותשים?
אם ויתרתם על מאבק האם מצאתם את עצמכם בהודיה על כך, האם יכולתם לראות מה הרווחתם?
