(לכתיבה או צפיה בתגובות יש לגלול למטה וללחוץ על קוביות התגובה בראש הפוסט או לגלול לתחתית הדף וללחוץ בהתאם )
לצעוד בנתיב האור
הגיגים ומחשבות
צריך שכל איש ידע ויבין שבתוכו דולק נר ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמוד ולגלות את אור הנר ברבים ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו
מדברי הרב קוק ז"ל.
בלוג זה מוקדש לכם הצועדים בנתיב האור, לכל מי שמחפש
שמתלבט, שחושב, שמעמיק, ששואל ובוחן ועדיין ממשיך לצעוד קדימה.
כי זה בדיוק כפי שרשום למעלה מצוטט מכתבי הרב קוק ז"ל, בתוך כל אחד דולק נר והמטרה היא ליצור אבוקה גדולה שתאיר את העולם.
הידעת שבלעדיך העולם היה נראה שונה, עצם קיומך, מהותך,
הם שיוצרים שינוי בסביבתך ומשפיעים מעצם הווייתך. בלוג זה הוא למענך כדי להמשיך ולהקרין את האור ולהשפיע הלאה אהבה.
אשמח לשמוע תגובתך.
תבניות חשיבה ואמונה- מי יוצר את מי? אני אותן או הן אותי?
שלום יקיריי,
חג הפסח עבר ואיתו חופשה מופלאה שפרגנתי לעצמי,
ללא עשייה מיותרת רק שקט, רביצה, ופינוק עצמי שמטרתו הנאה,
תמיד לקראת חופשות החגים אני משאירה לי רשימת מטלות שאני מבטיחה לעצמי לקיים כי בשאר ימות השנה שהימים עוברים בהם ביעף אין לי זמן ומטלות אלה תמיד נדחות
לאחר כך.
אז מה אתם חושבים שהפעם לא הייתה לי רשימה? ברור שהייתה , ואני מצאתי את עצמי מתבוננת בה, והיא התבוננה בי וכך הקפדנו לעשות כל יום ......וזהו.....פה זה נגמר.
אני הכרזתי על חופשה.
אז בין טיול לבטלה הדבר היחיד שהמשיך להיות פעיל ללא הרף זה עולם המחשבות שלי, שבו מצאתי את עצמי עורכת דיונים מקיפים על עולם האשלי ועולם המציאות.
הרי חוויות חיים לא חסרות לנו, כאלה המנענעות את ישותינו ומכניסות אותנו למערבולת מחשבתית שבה ככול שננסה להתיר את הסבך נמצא את עצמנו מסתבכים בו יותר.
המחשבה שבה הרבתי לעסוק היתה אמונה שבה ספרתי לעצמי שהסיטואציה שבה אני נמצאת היא חסרת פתרון כרגע ולי אין שום יכולת להשפיע עליה כוון שבכול פתרון שאבחר
אני מפסידה משהו ... בעצם אני נמצאת בכלא שבו אין יכולת בחירה (הסיטואציה עצמה חסרת חשיבות החוויה היא המעניינת ),
עצם האמונה הזו גרמה לי לעינוי ממשי, פיזי ורגשי, המוח שלי קדח מרוב מחשבה אבל פתרון לא היה בנמצא... האמירה שלי הייתה: אני בכלא, אין לי יכולת להשפיע על המצב...
ככול שהזמן עבר האמירה הזו שחזרה על עצמה שוב ושוב הפכה להיות אמונה שלילית מקבעת, תחושת החופש שנשללת ממני הלכה והחריפה ואיתה מצב הרוח שלי, האמירות
שיצאו מפי הפכו להיות שליליות יותר ויותר והתמונה השחירה.
אני כמובן הפכתי להיות ממוקדת לחלוטין בחצי הכוס הריקה.
מקום לא נעים בהחלט.
ואז הגיע החופש שיחלתי לו כל כך.
חופש,
חרות,
שבוע ימים שכולו שלי,
שאלתי את עצמי כמובן מה הייתי רוצה במקום והתשובה לא אחרה להגיע: " אני בוחרת לחוש חופשיה בכל רגע מקום ומצב נתון"
כלומר את חווית ה- אני לא יכולה לשנות את המצב כי אני כלואה בתוצאה שלו החלפתי ב: אני יכולה לבחור שלא לשנות את המצב כעת כי אני מבינה את ההשלכות שלו ,
ו...ווהו
עולם חדש נפתח לפני,
הכאב ותחושת העינוי נעלמו כמו במטה קסם וכל זה בגלל שינוי אמונה שלילית והחלפתה באמונה חיובית.
כמובן שהתהליך דרש עבודה ולא היה רק אמירה קטנה שהתחלפה בראשי, לשם כך נעזרתי בחברי ללימודים והתוצאה הייתה שלווה מופלאה.
פתאום הבנתי מה זה אומר שהמציאות היא אשליה הנולדת במחשבה,
הבנתי את זה על גופי ובשרי , לא רק כי קראתי משפט יפה כזה בספר או במאמר כל שהו, אלא באממת חוויתי זאת, את המעבר החד שבין אמונה שהייתה פה רק
לפני רגע ועינתה אותי לבין חסרונה והשלווה שמילאה את הריק שנוצר מהשמדתה.
ווהו למדתי את זה כל כך הרבה פעמים ושכחתי כמה זה עוצמתי,
האם יש באפשרותך להניח את אמונותיך לרגע בצד כדי להבין שזו רק אשליה שהמציאות שלך היא רק אשליה מחשבתית?
שהתשוקה להשיג משהו יוצרת עינוי נפשי עד שהוא לא מושג – אבל לפני שהתעורר הרצון למודעות זו זה לא היה קיים בעולמך ולא הייתה לו משמעות.
הפחד שמציף אותך או הדאגה מפני משהו היכן הם היו קיימים לפני שהפכת להיות מודעת להם?
ומיהו זה שמונע ממך להתנסות ולהתחיל משהו חדש כמו עבודה חדשה , או מערכת יחסים חדשה מפחד של אכזבה וכאב והאם זו האמת או שוב אשליה שמספר לך הכפיל החיי
בתוכך אך למעשה אין הוא האני האמיתי שלך?
האם יש באפשרותך להבין שזו רק אשליה מחשבתית וכפי שאמונה זו מושרשת בך אפשר להחליף אותה באמונה אחרת והחיים אז יראו שונים?
וכדי למקד זאת אם יש באפשרותך לזכור אמונה שעצבה את חייך בעוצמה גדולה שיום אחד היא השתנתה והפסיקה להיות אמת והחיים השתנו בעקבותיה?
אני בטוחה שגם לך יש לפחות חוויה אחת כזו שאם תביני את משמעות הדבר זה יעזור לך לבחון אמונות אחרות בחייך שאינן משרתות אותך יותר, ואולי זה יגרום לך לרצות להניע
אותן הלאה ממך? כתבתי מאמר שלם על נושא זה ואני מזמינה אותך ללחוץ כאן להמשך קריאת המאמר ובטוחה שהוא יאפשר לך לבחון מחדש נושא זה בחייך וממקום זה
להתבונן שוב באמונות השליליות שלך, כן גם אלו שלכאורה כל מטרתן היא רק לדאוג לך ולהגן עליך, ושבחינה זו תאפשר לך לעלות בתוכך את השאלה
האם אמונה זו באמת משרתת אותי ומגנה עלי? והאם זו הדרך היחידה הקיימת עבורי או שיש דרכים נוספות טובות יותר שאתן אינני רואה בגלל מערכת האמונות שלי?
אשמח מאד להיות שותפה לגילויים שלך ולחלוק איתך את התנסויותיך
דמיינו יום שישי שמש אביבית נעימה, בית קפה בראש פינה עם ארוחת בוקר ריחנית וטעימה בדיוק במידה הנכונה, התרגשות באוויר
שכן יום שישי היה ראש חודש ניסן ואנחנו בדרכנו לצפת.
אני אוהבת לנסוע לצפת ומשתדלת לפחות פעם בשנה לבקר בכמה קברי צדיקים, זו חוויה של התעלות רוחנית עבורי שלצערי לא הזדמנה לי בשנתיים האחרונות.
והנה פתאום כמה ימים לפני ראש חודש אני מקבלת טלפון מאדם יקר הנמצא בצפת שדואג תמיד לברך, ולהתקשר במועדים הנכונים על מנת להזכיר לי מתי ראש חודש,
מה כדאי לעשות בחגים וכו.
והפעם הוא אומר לי : אורנה, מה דעתך להגיע זו הזדמנות לפני החג, וממשיך לשכנע בעדינות,
והנה לא עוברות שעתיים ואני מקבלת טלפון מזוג חברים האומר: אורנה תתכונני ביום שישי אנו מגיעים בשבע בבוקר לאסוף אתכם.....נוסעים לצפת,
שני מסרים בו זמנית אז מה? לא לנסוע?
כמובן שכן ,
אז נוסעים.
וכך ביום חמישי בלילה אני כבר טעונה באנרגיה לא נרדמת מזכירה לעצמי מה עלי לברך עבור כל אחד מהאנשים אותם אני מכירה, משפחתי, חברי מטופלי וכל שאר ישראל,
רואה וחווה את הפגישה בצפת ונמצאת בנים לא נים, באנרגיה של שמחה.
ומוצאת את עצמי בדיוק כפי שתוכנן בתוך מתחם קברו של הרשב"י בשלווה אדירה מחוברת לאנרגיה בהודיה ואני מרגישה שהשלתי מעלי את המיותר והשארתי אותו שם, התמרתי אל האור,
ואני אספר לך שיש לי מנהג שכזה שתמיד לאחר ההתפילה והבקשה אני פותחת באחד מספרי הקודש על מנת לקבל מסר לשאלותי וגם הפעם , התשובה מרגשת עד דמעות
משאירה אותי בהודיה, מזכירה לי שאלו הימים שלפני חג הפסח , ימים חשובים עד מאד ושכל אחד משניים עשר הימים הללו מגלם בתוכו הזדמנות אדירה לשינוי,
לעבודה כנגד שעורי האגו, אני זוכרת שבימים אלהעלי להיות חיובית, לדמיין את המציאות שאני חפצה להגשים, לבקש עבור עצמיועבור יקירי, ולזמן ולזרוע זרעי מחשבות של שנה טובה ומלאה
בשמחה שפע ובריאות שכן ימים אלו מהווים ניקיון פיזי ורוחני, וכוון שהכל הם סימבולים כך בדיוק אני לומדת שעלי לדעת מהו הכוון שלי ומטרתו בדיוק כפי שעם ישראל
המשוטט במדבר צריךלדעת לאן ברצונו להגיע ולכוון לשם.
ואני כבר למדתי שכדי שהמטרה שלי תוכל לצאת אל הפועל היא לא יכולה לנבוע מתוך רצון לברוח ממשהו, או על מנת להמנע ממשהו אלא להפך, עלי לשאול את עצמי במה עלי להיות
ממוקדת על מנת ליצור שינוי? מה באמת הייתי רוצה שיתחדש עם בואו של האביב?
ואם זו יציאת מצריים מאילו מייצרים אני משתחררת?
ומהי הארץ המובטחת אליה עלי להגיע לאחר שיטוטי במדבר?
שהרי אם לא אכוון אני אהיה כמו הלך ללא יעד שימשיך להסתובב במעגלים שמגיעים אל......??
וכך אנו ממשיכים מרוגשים אל קברו של הארי הקדוש כל אחד מאיתנו ספון בתוך עצמו, מחשבותיו עימו , בתוך שביל צר ורעוע פוגשים אנשים המסיטים מבט, ממוקדים
בעצמם חלקם הולכים וחלקם חוזרים, כל אחד עם ליבו ובקשותיו, וגם אני צועדת לאיטי משוחחת עם עצמי, חושבת על ההזדמנות של היום הזה בתוך מכלול 12 הימים,
ונזכרת בחוויות ממסעות רוחניים שערכתי במקום עם חלקכם ומרגישה שאתם צועדים עימי וחלק ממני ברגע זה, וזה ממשי עבורי עד מאד,
ומברכת אתכם בשקט, ומברכת את עצמי,
ופנויה להתחלה חדשה ולוקחת אתכם איתי.
ואני מאחלת לך מעומק ליבי ואהבתי שתהה זו שנה של התחדשות עבורך ועבור כל בני ביתך ואהובך,
שתדע הוויתך שקט שלווה ושלום פנימיים וחיצוניים
ושיהיו חוויותך את החיים מצדו של החסד ולא בדין.
אמן
לפני כמה ימים קבלתי מייל מדהים : כוחו של הכישלון ואליו מצורפים שני סרטונים העוסקים בנאומה של גקי רולינג מחברת הספרים של הארי פוטר.
אני מאוהבת בסרטים של הרי פוטר ומכירה את סיפורה של גקי רולינג,
ולא פעם חשבתי לעצמי כיצד מתהפכים חייו של אדם ברגע בכל מיני תחומים: מעוני לעושר ולהפך, מבריאות לחולי ...ולהפך, מחוסר באהבה לאהבת חיים...וגם זה להפך
ובכלל אין תחום שלא ניתן לעשות השוואה זו לגביו ושהוא יזניק אותנו מעצב לשמחה וכמובן גם להפך.
ותמיד בצל כל הסיפורים שאני שומעת אנשים מלמדים מה תרם להם המהפך בחייהם ולא חשוב לאיזה כוון הוא היה,
אז כמובן מה עשיתי?? סרקתי את חיי: העליות והמורדות ושוב העליות ושוב ה... וכך המעגל החוזר
אבל, וזה אבל גדול, לפעמים מזדמן לנו בחיינו שעור משמעותי כזה שלא ישכח לעולם וינענע את חיינו לבלי הכר, בדיוק כפי שקרה בסיפורה של גקי רולינג,
אין ספק שהוא יאופיין ביציאה ממצב אחד וכניסה אל המצב האחר שבעקבותיו ישאל האדם את עצמו מספר שאלות
שלמעשה כשהוא מוצא את התשובה עליהן הוא יכול לזכות בשינוי עצמי, שינוי מהותי של ההוויה.
בספורים רבים שאני שומעת וגם באלו שאני מספרת על עצמי נקודת המפנה נובעת מהתעוררות והתפכחות, כזו ששואגת בתוך מוחנו וליבינו ד י ,
זו זעקה מטלטלת שהמסר שלה הוא: אני לא מוכן להתמסר למצב יותר,
זה השלב שבו לוקח האדם אחריות פנימית (כי לא תמיד יש צעד מעשי שנדרש לעשות) ומחליט שזהו... הוא לא מוכן יותר לחיות את חייו במצב בו הוא נמצא
ולא משנה מה קורה או יקרה בעקבות החלטה זו.
אני מספרת לכם זאת כי אני מכירה את הזעקה הזו וחוויתי אותה 3 פעמים בחיי: בגיל 14, בגיל 33 ולאחרונה.
בכל פעם שזעקה זו נשמעה בתוכי השתנו חיי
באופן משמעותי,
אין זעקה זו זעקה המגיעה מדעת וממסקנה פנימית, אני גיליתי שהמיכלים שלי הם עצומים ויש בי יכולת אדירה להכיל כל מצב,
ללמוד את השיעור שבו ומטרתו... לעשות איתו דרך - להתיידד איתו, ולגדול דרכו, אבל ברגע שנשמעה הזעקה הפנימית כאילו יד נעלמה הסיטה אותי ממסלול הכאב וההכלה עוררה אותי פשוטו כמשמעו ואז הרגשתי כאילו הניחו אותי על נתיב חיים חדש.
בפעם האחרונה שזה קרה לי , לפני כמה שבועות, קבלתי במייל את הנאום של גקי רולינג (שצרפתי אותו כמובן לפוסט הזה כדי שתקשיבו לו(
ואמרתי לעצמי שזה כל כך מעניין כמה אנרגיה נמצאת בכל המקומות הללו של כאב הנובע מכישלונות, אכזבות, פחדים ודומיהם,
כמה אנרגיה אנו אוגרים לכדי כדור שלג עצום המתגלגל לו במורד חיינו ללא שליטה עד אשר אנו מכריזים ד י
אני לא מזינה יותר את המקום הזה, אני לוקחת בעלות על האנרגיה שלי
תמיד למדתי שלא בכל האתגרים/ צמתים שהחיים מזמנים לנו יש לנון שליטה אך בהחלט יש לנו שליטה על איך אנו בוחרים לחוות את החיים מאותו הרגע והלאה וזה בדיוק הדבר שלוקח אותנו בצמתי החיים לנתיב א או נתיב ב או אפילו משאיר אותנו תקועים בצומת לזמן בלתי מוגבל.
אז מידי פעם יש זעקה פנימית שמשנה את החיים, לפעמים זה די ברור לאיזה כוון אנו בוחרים לנוע אבל לפעמים זה לא כל כך ברור זה רק אומר : כפי שזה מתקיים עד היום אני סיימתי.. ו.. ווהו כמה רווח לי, יד נעלמת השקיטה את מחשבותיי, הרגיעה את ליבי, והחזירה אותי לנתיב המרכזי של חיי ולי לא נותר אלא לומר תודה, פשוט תודה על התעוררות זו.
אני מתארת לעצמי שזעקה פנימית זו מוכרת גם לך, ואין לי ספק שגם לך היו רגעים של שינוי שיצרו מחדש את החיים הייתי שמחה לשמוע על רגעים אלו ממך ולהיות שותפה לחוויה שלך
ובתקופה זו של חיים בתוך עולם מתעורר ומשתנה בכל רבדיו (כדור הארץ ובני האדם שבו כיחידים וכעמים) מה הפלא שיש חוויות שכאלה?
המסרים שאני מקבלת הם פשוטים : אנו נדחפים אל עבר מהותנו, כלומר עד עכשיו יכולנו "להשתעשע במי בא לנו להיות" מעכשיו אין ברירה אנו נדחפים להיות
מי שבאנו להיות, כל אחד על פי דרכו ונשמתו, למדתי גם על התהליכים הללו מתוך פריסות רבות של אורה סומא שבהם אני רואה את מטרתו של האדם בחיים הללו
וכיצד בפועל אתגרי החיים העכשויים מכוונים לשם כאילו אומרים ....הגיע הזמן לנוע אל עבר יעודך והזמן הוא עכשיו.
אז אהובים הזמן הוא בהחלט עכשיו
זה לא פשוט ויחד עם זאת גם זה משמח ומאתגר כאחד
האין זה כך? האם זו גם החוויה שלך?
והנה לפניכם ג'.ק. רולינג (המחברת של הארי פוטר) בנאום על כוחו של הכישלון לקובץ ראשון של הנאום לחצו כאן ולאחריו צפו בקובץ השני של הנאום וחצו כאן
לפני ימים מספר חזרתי לי מלונדון,
ככה באמצע החיים קפיצה קטנה , ובאמת הייתה זו קפיצה לתוך מציאות אחרת......
בכול פעם שאני נוסעת ומתנתקת מפה, מעיסוקי היומיומיים, מהטלפונים והמטלות אני מרגישה שאני פוסעת לתוך מציאות מקבילה,
זו אותה אני שפוסעת ברחובות אבל ה"אני" זאת מתבוננת ובוחנת את הדברים מבלי משים באופן שונה,
אני מוצאת את עצמי יוצאת לרחובות חוקרת את הדמיות שלפני, עם חלקן אני יוצרת שיחות מעניינות ועם האחרות אני מנהלת שיחות פנימיות בתוכי...
דמיות רבות ושונות מסתובבות ברחובות לונדון וכשאני שם יש לי זמן להקדיש להתבוננות ומחשבה, החושים וההכרה שלי שפנויים מכל עיסוק חדים
הרבה יותר, וההכרה שלי אוספת את כל מה שהיא רואה פנימה.
כוון שלאחרונה אני מתנסה בנקודת המבט הגבוה על החיים (כפי שספרתי בפוסטים הקודמים) אני מאפשרת לכל לחלוף דרכי ללא עוות, ומה מיוחד בכך כל כך תשאלו?
ובכן התבוננות כזו איננה יוצרת נפרדות אלא מאפשרת לחוות אחדות, כוון שאינני בוחנת את מושא ההתבוננות שלי כדבר חיצוני שונה אלא מקבלת
אותו לתוכי.
ואז קורה דבר מופלא אני מוצאת את עצמי מתבוננת באנשים ללא המשכות שהם עוטים , ממסכה חיצונית של פנקיסטים מוזרים, מקועקעים משונים, מקבצי נדבות,
מוכרים , או אנשי אשכולות.
מוזר מה ניתן לגלות בצורה של התבוננות כזו מעבר לתווית החיצונית.
המקום הזה תמיד לוקח אותי אלהשאלה הנצחית מי אנו?
כי הרי אנו בעלי אין ספור הגדרות ותפקידים, אבל כל זה איננו האני האמיתי שלנו, היכן אם כן נמצאת טביעת האצבע של נשמתנו? איפה היא באה לידי ביטוי?
האם זה שאני מתבוננת במישהו ומנתחת אותו או יודעת עליו פרטים בסיסיים שונים אומר שאני מכירה אותו?
מה עוזר לי לדעת מה תעודת הזהות שלך, היכן גדלת ובאיזה בית ספר למדת, במה את עובדת וכמה ילדים יש לך?
מה זה אומר עליך באמת.
עדיין אינני יודעת באמת מי זה העומד מולי....
אם אני לא אזכור דבר מכל הידע שלי עליך האם זהותך תאבד בעיניי?
ואני אספר לך על התנסות מעניינת שחוויתי בלונדון.
באחד הטיולים שלנו הגענו לשוק קמדן המפורסם, שוק צבעוני מלא באנשים מכל הסוגים, לאחר זמן ארוך של הליכה בין הדוכנים.
הגענו לחנות קטנה עמדה בה אישה בשנות החמישים לה - באודם שחור, בגדים שחורים , שיער אדום אש, ועגילים......כמעט בכל מקום אפשרי, אף גבות
שפתיים עליונות ותחתונות ולשון כמובן, האישה הייתה יפה והתפאורה שלה מעניינת,
אבל....בשלב כל שהו של מקח וממקר היא הפכה להיות תקיפה מאד ופה התחיל העניין המעניין...
לאחר שנפרדנו ממנה ניהלו רב שיח שתכליתו הייתה מי זו האישה שלמולנו, האחת אמרה שהיא הייתה אלימה מילולית ולא נעימה ופרשה את ההתנהגות שלה
בדרך תוקפנית, השנייה דווקא ראתה בה אישה אסרטיבית שלחלוטין ידעה מה היא רוצה ושלא הייתה לה בעיה לומר זאת,
ואני ניסיתי לראות כיצד התפיסה ומערכת האמונות עוזרת לנו לקטלג את העומדת מולנו לתוך תבנית .
שאלתי אותן שאלה פשוטה , כשאתן מספרות מי האישה הזו ומה לדעתכן היא רצתה להביע עד כמה אתן יכולות לדעת מעבר לכל ספק שאין טעות
בפענוח שלכן, שאכן האישה הזו שאתן מדברות עליה היא אכן מה שאתן חושבות שהיא?? האם המסכה שלה מייצגת את מי שהיא? האם כשאתן מפענחות אותה אתן מדברות על המהות שלה או המסכה שלה?
כמובן ששאלות אלו הפכו את כל הדיון שלנו על פיו ובעצם התחלנו מחדש לנסות לראות אותה בזוויות שונות, ואז קרה דבר מופלא התמונה שלה
התרככה בעיני הבנות , התוקפנות הפכה לאסרטיביות ומתחת למעטה הפנקיסטית ניתן היה לראות אישה יפה, זקופה, בולטת בנוכחותה אך לא מאיימת...
אז כיצד קרה הדבר?
מה לדעתך קרה פה?
והאם דבר כזה קרה גם לך בעברך?
ובמחשבה לעומק האם כולנו לובשים דמויות שונות במקומות שונים?
במה דמויות אלו משרתות אותנו?
האם הינך מודעת לדמויות אלו אצלך? באילו מצבים מצאת את עצמך נעזרת בדמויות או במסכות כאלו ואחרות?
כשנולדנו היינו תמימים עדיין שום דבר לא עטף אותנו, לא הייתה לנו דמות מוגדרת שבאמצעותה יכולנו להגיד זה "אני"
במהלך שנות חיינו נבנה "אני" זה ונוצרו עליו שכבות רבות שעטפו אותו, על ידי ההתבוננות בשכבות אלו נוכל לספר את סיפור חיינו.
כשהיינו תמימים לא ידענו מהו השיפוט ולכן האגו עדיין לא הסיח את דעתנו לא הייתה לנו עדיין נקודת מבט ייחודית שבאמצעותה הגדרנו את עצמנו ואת העולם.
מאז שגדלנו נהייתה לכל דבר הגדרה הנשענת על שיפוט / תיוג / קטלוג, אין עוד תום בראיה שלנו, מרגע שקטלגנו אנו רואים את התווית ולא את הדבר ,
ההגדרה היא זו ששולטת בין אם זו הגדרה של האדם העומד מולי שקראתי לו חכם, ובין אם קראתי לו עצלן, התווית כבר קיימת והיא לעולם תהיה המפתח שדרכו אני
אביט באדם זה וכך גם לגבי כל סיטואציה שאותה אני אחווה.
ראו כמה קשה לנו לשנות דעתנו על אדם וכמה אנו מופתעים כשאנו מגלים שהוא שונה מהתווית שהנחנו עליו.
אך האם פעם חשבת מה עובר על אותו אדם שהתווית מונחת עליו ושהוא צריך לשמר אותה או מנסה בכל כוחו להזים אותה?
כמה אנרגיה ומאמץ נדרש מילד שקטלגו אותו כעצל או כטיפש בבית הספר? ומה הפלא שלפעמים הוא מחליט לאמץ את גישת הסביבה ולא טורח לשנות את התווית מחוסר
אמונה שיראו אותו אי פעם תחת תווית אחרת?
לחיות באור הלב אומר: לחזור אל המקום הנקי והטהור טרם ירד מסך השיפוט ועטף אותנו,
למה זה כדאי ? ומה זה ייתן לך עולה השאלה?
ובכלל כיצד באמת אפשר לראות את העולם בכול רגע כאילו הוא נוצר בכול שנייה מחדש בדיוק כפי שעושה זאת התינוק?
כי הרי ללא תווית אצטרך ללמוד שוב ושוב את מה שעומד באותו הרגע מולי (שכן עצם ההגדרה מונעת מאיתנו התעסקות זו)
חשבת פעם מה מעסיק את התינוק כשהוא מתבונן בפקק בעיון רב גם חצי שעה?
כמה זמן היית מסוגלת לשבת ולהתבונן בתמונה מדהימה או בפרח מרהיב?
ולמחרת האם תהיי במסוגלות לעשות זאת שוב מבלי להשתעמם אלא רק לראות את הפלא ואת היופי?
כל כך הרבה פעמים עברתי בחיי ליד דברים שהנחתי מראש שאני מכירה כבר ופספסתי שם משהו חדש,
לא התעכבתי מספיק ליד ילדי שגדלו כדי לנצור רגעים בליבי ...במקום זאת צילמתי תמונות,
בטיולים בחול רציתי למהר ולהספיק להגיע לעוד מקום יפה שאתעכב בו למספר רגעים במקום לעצור במקום אחד כדי לתת לעצמי לגמוע אותו עוד ועוד אל תוכי פנימה,
מיהרתי כשרציתי שהזמן יעבור בין יום ראשון לשישי כדי להיות בסוף השבוע וכך חלפו להן השנים במהירות,
לא השתהיתי מספיק, .....אפשר לומר שיותר חלפתי על פני חיי...
הרגעים שבהם שהיתי יותר היו רגעים של סבל או כאב......כמה מוזר...
לאחרונה למדתי לעצור ולהשתהות, הבנתי שאי אפשר להתמלא בדבר הבא שאליו אני רצה
כדי למצוא אושר אפשר לחפש אותו בקיים בדיוק כפי שהתינוק יכול לגלות שוב ושוב את אותו הפקק וליהנות ממנו מחדש.
כך הבנתי שכדי להחזיר לעצמי את תחושת התום ולצעוד באור ליבי יש לשחרר שיפוט
את השיפוט של עצם מצב הוויתי זה שאני מתרגמת אותו רגשית ל: כעס, עייפות, אכזבה, או פחדים וכו..
כמובן שאי אפשר להתבונן במשהו מבלי להגדיר אותו אנחנו כבר כל כך מעוצבים אבל אפשר לשנות את הגישה לגבי תוויות אלו.
העיניים שלנו הנחות על משהו או מישהו נותנות לו חיים מעצם התייחסותנו אליו, מאפשרות לו להיות מוגדר מחדש, אנחנו הצופה היוצר בכול רגע נתון את עולמו מחדש.
כשאנו מבינים זאת ננסה להתבונן בכול דבר בעיניים אוהבות, גם אם בהתחלה יהיה זה לשבריר שנייה כבר הרווחנו משהו.
היום נסו להתבונן בכול דבר שאתם רואים ולחייך, חיוך פנימי שיעלה מתוככם, גם אם משהו מכעיס אתכם נסו לחייך חיוך אמיתי ואז תראו משהו מדהים,
האני שלכם לא יוכל להשאיר את הפרצוף זועף וכך גם התחושה לא יכולה להישאר זועפת.
בכלל הרבו לחייך חיוך מהלב סתם ללא סיבה וצפו בתחושות שמלוות אתכם.
נתיב הלב הוא נתיב האהבה, עיניים אוהבות הן עיניים הרואות את העולם אחרת, התוויות שהן מדביקות לכל דבר הן תוויות של חמלה ואהבה, וזו חוויה מרתקת,
אני כבר שומעת את הקולות העולים וצפים......... את עושה זאת גם עם מי שאת ממש לא סובלת?
ובכן ידידי אני משתדלת, יש לי עכשיו ממש ברגעים אלו של חיי הזדמנות להתאמן בכך בכול יום ואני רוצה לשתף אתכם בכנות ולומר ש......זה לא פשוט אבל זו חוויה מדהימה, אישית כמובן,
היכולת להימנע מכעס או מתחושות שליליות אחרות ולו רק בגלל שהסכמתי לעשות ניסוי עם עצמי לחיות באורו של הלב.
זה לקח אותי יש אל האמרה הידועה ש" הכל צפוי והרשות נתונה" , אז כן בהחלט לא כל דבר הוא בידי אבל איך לבחור להרגיש זה בהחלט בידי ואני חווה אושר מעצם יכולת זו להשפיע
Top page אורנה שיר בן דוד מובילה לשינוי על ידי מפגשים עם התודעה הרחבה באימון אישי, סדנאות, מסעות רוחניים בארץ ובעולם.
